חברה להשכרת רכב ביקשה לחייב את שוכרי הרכב בתשלום ערכו של רכב שנגנב

מאת מיכל בסה (חסין), עו"ד

בית משפט השלום קיבל תביעה שהגישה חברה להשכרת רכב, במסגרתה ביקשה לחייב את שוכרי רכב בתשלום ערכו של רכב שהיה בבעלות החברה ונגנב עת נמצא בחזקתו של אחד השוכרים.

העובדות
חברה להשכרת רכב והבעלים של רכב הגישה תביעה לבית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום ערכו של הרכב אשר נגנב בזמן שנמצא בהחזקתו של הנתבע מס. 1 . החברה להשכרת רכב, נקשרה בהסכם שכירות עם חברה אחרת כאשר הנתבעים 2 ו – 3 חתמו על התחייבות אישית כלפי החברה להשכרת רכב. בפועל, במועד בו נגנב הרכב – 10.2.04 – מצוי היה הרכב בהחזקתו של הנתבע 1, בנו של הנתבע 3, ואשר עובד יחד עמו במקום העסק. בית המשפט דן בשאלת אחריותם של הנתבעים לאירוע הגניבה.

דיון ומסקנות
בית המשפט ציין כי בהתאם לסעיף 2 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, חלה אחריות על שוכר רכב בשל שומר שכר. שוכר רכב הוא שומר אשר "מטרת השמירה היא טפלה למטרה העיקרית של החזקת הנכס" (בענייננו – הרכב). חוק השומרים מטיל על השוכר את החובה להימנע ממעשה רשלני, ולנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת לשמור על הרכב ולמנוע את גניבתו. לפי חוק השומרים צומחת חזקת התרשלות המעבירה את נטל ההוכחה לשוכר הרכב, שיוכיח כי הרכב נגנב מהמוסך שלא מחמת התרשלותו. לצד חוק השומרים הזכיר בית המשפט את עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. מקור דין שלישי הוא חוזה ההשכרה שנכרת בין בעלי הדין. חוזה זה עוקב אחר נורמת הרשלנות וקובע בסעיף 3.10 שבו כי "השוכר מתחייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים לשמירה על המכונית, לסגור ולנעול את כל פתחיה ומנעוליה וכן להפעיל כל אביזר בטיחות נגד גניבה ופריצה שהותקן במכונית או סופק לשוכר ע"י החברה, להחנות את המכונית רק במקומות חניה מוסדרים, וכי מפתחות המכונית יוחזקו בידי שוכר המכונית במקום שמור ומאובטח אשר אינו גלוי לעין".
במקרה דנא, השאלה העומדת על הפרק היא עובדתית – האם הנתבעים עמדו בחובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים ע"מ למנוע את גניבת הרכב?. הפסיקה בענין זה מגוונת ומתיחסת למקרים שונים, כפי שמתעוררים מעת לעת במציאות. כך למשל בת.א. 9841/02 (בימ"ש השלום בחיפה), סבר כב' הש' לבנוני כי שוכר של רכב התרשל מקום בו הותיר את מפתחות הרכב בארון בלתי נעול. לעומת זאת בענין שרף נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ (ת.א. 21566/05, בימ"ש השלום בחיפה), סבר כב' הש' רקם כי המחזיק ברכב לא התרשל למרות שמפתחות הרכב נותרו בתוך מתג ההתנעה, וזאת מחמת ש"הוא עמד כל העת במרחק מטרים ספורים מהרכב תוך שמירת קשר עין עמו". אכן, המציאות מגוונת ומזמנת דוגמאות שונות לבחינת אחריותו של המחזיק ברכב.
במקרה שלפנינו הנתבע 1 הודה כי החנה את הרכב שנגנב בצמוד למפעל שבו הוא עובד יחד עם אביו. לאחר מכן, נכנס לתוך המפעל וכן אל חדרו, והניח את מפתחות הרכב על השולחן בחדרו. לאחר מכן, יצא מחדרו, לאחר שסגר את דלת החדר ונפנה לטפל בשאלה של אחד העובדים. בזמן זה, איש לא נכח במפעל, ואביו של הנתבע 3, לא היה במקום. לעומת זאת, נכחה במפעל אחותו של הנתבע 3 אשר משרדה צמוד למשרדו של יניב. ואולם, בעת שנתבע 3 עזב את חדרו, אחותו לא היתה מצויה בחדרה הצמוד, אלא יצאה ממנו.

נקבע
בית המשפט התרשם מהראיות שהובאו בפניו וציין כי הנסיבות מבססות את טענת ההתרשלות: ראשית, המפתחות הושארו ללא השגחה. הותרת המפתחות על השולחן יוצרת "פרצה לגנב". כך הוא המצב מקום בו מדובר במבנה מפעל גדול ופתוח, אשר פתחו מופנה אל הקהל שברחוב, ואשר תחנת אוטובוס צמודה לו. שנית, הנתבע 1 הודה כי לא שמר על קשר עין, לא עם כלי הרכב שנגנב ואל עם המפתחות. בכך למעשה איבד את השליטה על מפתחות הרכב.
בית המשפט ציין כי כענין של מדיניות שיפוטית, מן הראוי לתמרץ שוכרים לנהוג כבעלים של הרכב. הטלת האחריות על שוכר הרכב, תגרום לשוכר להפנים את העלות הכלכלית של גניבת הרכב. אין זה ראוי כי שוכר ינהג בקלות ראש, מתוך הנחה כי הרכב איננו שלו אלא בבעלות של גורם אחר. הנתבע 1 הפגין חוסר תשומת לב, העדר הקפדה, ואף חיפזון בעת שנפנה לפתור בעיה של אחד מעובדיו, ולא נתן דעתו למקום המפתחות ולשמירה עליהם. עליו ליטול אחריות על התנהלות זו. הנתבעים טענו כי על חברת ההשכרה לשאת באשם תורם מחמת רמת המיגון הנמוכה שסיפקה לרכב דנא. בהקשר זה נקבע, כי הרכב היה מוגן באמצעות אימובילייזר בלבד, אשר אין בו כדי להגן מפני שימוש במפתחות המקוריים ואולם רמת המיגון הנמוכה אינה מהווה בנסיבות המקרה משום "אשם תורם" הואיל ושוכר הרכב קיבל את הרכב כפי שהוא, על רמת המיגון הקיימת בו. הנתבע 1 ידע היטב כי הרכב אינו מוגן על דרך של קידוד או אזעקה, שהרי נהג ברכב. בנסיבות אלה, היה עליו להקפיד הקפדה יתרה, ולדאוג לשמירת המפתחות במקום מוגן.

בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי חברת ההשכרה צריכה היתה לבטח את הרכב, וכי הפרה את חוזה ההשכרה כאשר לא עשתה כן. נקבע כי מכח הדין, חב' השכרה משמשת כמבטחת ביחסים שבינה לבין השוכר. 

נפסק
הנתבע 1 אשר נהג ברשותו של הנתבע 3, יצר סיכון בלתי סביר שאמנם התממש על דרך של גניבת הרכב. לפיכך, הנתבעים חבים כלפי התובעת ביחד ולחוד בתשלום נזקה. שיעור הנזק נקבע בהתאם לחוות דעת שמאי מטעם חברת ההשכרה שאמד את הרכב בסך של 80,148 ₪. מסכום זה הופחת 5% בשים לב לכך שמדובר ברכב מושכר. הנתבעים חוייבו לשלם לחברת ההשכרה את הסכום של 76,140.60 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בנוסף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ + מע"מ כחוק.

ת.א.  4438/04 (בית משפט השלום בראשון לציון) דומיקאר בע"מ נ' מלכה יניב ואח' ניתן ביום 4.1.07.

תוכן המאמר נועד להשכלה בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או  הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.